הקליפרס עשו הלילה היסטוריה. הבעייה היתה שהם היו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. מזלם? משחק ללא קהל.

אין לי מושג מה גרם לי להיכנס ל-ESPN ב-4:29 בערב. סתם ככה. התיישבתי על הספה אחרי שסיימתי להכין את הסלט לארוחת הערב (סלט היא המומחיות שלי. כל יום סלט טרי מסוג אחר; חוזר על עצמו כל שבועיים בערך. הכול טרי אקסטרה). פתאום אני רואה דאלאס – קליפרס 69-22, ועוד במשחק 'ביתי! אני בטוח שזאת שגיאת דפוס. אני פותח מיד את הטיווי וכבר 73-25. רגע. מה קורה כאן? האם ישנם גולשים באתר שרואים אותו דבר? אני מקווה שכן כדי שלא יחשבו שאני עובד על כולם.

לשמחתי היו איזה 10-12 בבלוג החי. כולנו יוצאים מדעתנו. מה קורה כאן? כעבור כמה דקות שריקה לחצי. אייזיה תומאס וגרג אנטוני ב-NBA.TV עם השדר ששכחתי את שמו. כשהחצי ניגמר ב-50 הפרש השדר מיד אומר: "שיא הפרש של ה-NBA לחצי". אני מיד שולח תגובה שיידעו שכולנו חוזים ברגע היסטורי כשהחצי ניגמר 77-27. לא מספיק שיא NBA שלילי, אבל בתוספת, זה היה 'משחק בית'.

מיד בסיום המשחק רם הקול באולם מודיע בקול רם, ללא כחל וסרק, את המילים הבאות: "50 הפרש במחצית הוא שיא NBA חדש. הקודם 47". ס"ה שבע מילים. אבל 7 מילים חודרות ומפצחות נשמה.

מיד שלחתי תגובה נוספת לחברים באתר: "אם אני מאמן אני סוגר עתה את דלת חדר ההלבשה. כל השחקנים יושבים, כורעים, תמיד יהיו 2-3 שעומדים. חצי מסתכלים עלי וחצי מתביישים ותומכים בידיהם את ראשם השמוט. עיניים עצומות. כל השחקנים מחכים שאתחיל לדבר. בראש כל השחקנים אותה מחשבה:

"מה קוץ' יגיד?"

קוץ' לא אומר דבר.

עוברת דקה. שקט…דממה…אני לא מוציא מילה רק מסתכל על השחקנים. רובם מסתכלים על כל דבר מלבד אלי. שניים-שלושה מרכזים מבטם אלי. להראות לי שהם מוכנים לכל מה שיש לי לשפוך עליהם…עושים איתי משחק של 'מי מוריד עיניים ראשון?'

כשעוברות 5 דקות כולם מבינים שקוץ' – אני – לא עומד לומר מילה. קוץ' נותן לכל שחקן לחשוב. לכל אחד מחשבות משלו.

האמת? אני מקווה שכל אחד אומר לעצמו: "אני לא סתם שחקן מקצועני. אני משחק עבור הקליפרס, הקבוצה שנכשלה בצורה שניתן לכנותה 'משפילה' לדנבר בפלייאוף אחרי ניצחון במשחק הראשון. אני אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם. אני לא יכול לעשות מאומה בקשר ל-50 הפרש. זאת עכשיו עובדה היסטורית עד שקבוצה אחרת תפסיד בהפרש גדול יותר. עד אז שמי יהיה חצוב בסלע, וכל ילד בעולם שייכנס לגוגל, או ל-NBA REFERENCE, וישאל על ההפרש הגדול ביותר בחצי משחק NBA התשובה תזדקר מול עיניו מיד, וכשהוא יבקש לדעת מי היו שחקני הקבוצה המפסידה, שמי יופיע שם, ועוד כשחקן חמישייה!"

ולכן????

"לכן עלינו לעלות כנמרים ולעשות כל מה שאנחנו יכולים לחתוך בהפרש עד כמה שאפשר. אולי לא נוכל לבטל 50 הפרש, אבל להקטין ל-20 הפרש יראה לכולם שהמחצית הראשונה הייתה רק EBERRATION (סטייה, ליקוי חד פעמי, אברציה). במחצית השנייה הראינו לכולם שלכניעה לדנבר לא הייתה כל השפעה ארוכת-זמן על ה-PSYCHIC שלנו. אנחנו חוזרים העונה עם התלהבות שונה לחלוטין. עם אמוציה, התלהטות, וטמפרמנט חדש לחלוטין. אנחנו יודעים את כל העבר של הקליפרס. העונה ישנה קליפרס חדשה ושונה לחלוטין. העונה מופיעה קליפרס אלופה!"

לפי תחילת המחצית הראשונה חשבתי שזה בדיוק מה שקרה. זה בדיוק מה שהשחקנים החליטו – כל אחד לעצמו – בעשר דקות הדומייה. הם קטעו את הפרש ה-50 ל-40 תוך שלוש דקות. הם החליטו לא רק TO MAKE UP על ה-50 הפרש, אלא להוכיח מי הם באמת. 'ההיסטוריה' הזאת לא תימחק, אבל היא לא תרדוף אחרינו כי נראה לעולם איזה רבנג' נתנו למבריקס האלה!!!!

במקום זה?

המשחק הסתיים 124-73. ההפרש גדל מ-50-ל-51. מסתבר שזה לא מה שהשחקנים חשבו לעצמם בדקות הדומייה. זה בכלל לא מה שהם חשבו, או הרגישו, או חשו. למעשה, הם שיחקו משך המחצית השנייה כאילו מאומה לא קרה במחצית הראשונה.

הם נראו לי LACKADAISICAL משך כל המחצית השנייה!!!

איך אומרים זאת בעברית?

'עמומים'? 'אטומים'? 'חנוקים'? 'כהויים'? 'כבושים'? 'מטושטשים'? 'קהויים'?

כן, משהו כזה. אחרי 3-4 דקות של התלהבות הכול ניגמר.

אני בטוח שטיירון לו דיבר איתם בחצי על 'חייבים לשמור יותר טוב', ו-'חייבים לשפר את הקליעה', ו-לקלוע רק כשאתה פתוח', וכאלה.

אני יודע שאני הייתי עושה זאת אחרת מטיירון לו. הוא לא נראה לי כטיפוס שהיה אומר להם – כמוני – אחרי ה-50 הפרש בחצי:

"תשמעו. אתם ואני תקועים כאן בקבוצה ששמה 'קליפרס'. אנחנו ידועים כלוזרס. אני הגעתי הנה העונה כמאמן חדש לשנות את התדמית שלנו, ואני לא יכול לעשות זאת לבדי. למעשה כולם לועגים לי שבכלל לקחתי את הג'וב. אז אני פונה אליכם: אנחנו ב'שיט' הזה יחד. אין דבר לעשות בקשר לחצי שהיה. איט איז היסטורי. אבל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחיל ברגע זה, בשנייה זאת, תקופה חדשה. אנחנו יכולים ליצור A WHOLE NEW AURA. יש לנו את הטלנט לפצח כל אחד בליגה. אני לא רק המאמן שלכם. אני אחד מכם. אשמח לשמוע כל דעה. כל רעיון. לכל אחד מותר להביע דעתו לטוב או לרע, כל זמן שכולנו אמיתים עם עצמנו ועם כל אחד אחר בקבוצה. אני לא המומחה מספר אחד בעולם אבל אני אקרע את התחת עבור כל אחד מכם. כל מה שאני מבקש זה שכל אחד יעשה את הטוב ביותר שהוא יכול עבור הקבוצה ועבור עצמו.

אוקיי. עכשיו LET'S GO AND KICK SOME ASS!

*********

אם זה לא היה עוזר, שום דבר לא היה עוזר.

אבל זה היה עוזר. כך אימנתי עשר שנים, וכך לקחתי אליפות NCAA (ופעמיים מקום שלישי ב-NCAA) עבור אוניברסיטה שכל מה שנתנה לי היו 3 סטפנדיות… של לימודים בלבד…ואני הייתי צריך לשחק נגד אוניברסיטאות שנתנו לכדורגל 6 מילגות מלאות, לימודים ו-ROOM AND BOARD.

על כדורגל וכיצד עשיתי זאת כבר הסברתי. על מה שאף פעם לא כתבתי היא העובדה שהייתי אמנם פרופסור אקדמאי אבל פרופסור לביומכניקה עם נשמה של מאמן כדורגל.

כיצד הצלחתי להיות פרופסור עם נשמה של מאמן? אולי הגיע הזמן לספר סיפור שאף פעם לא סיפרתי לכם:

התחלתי ללמד באוניברסיטת אדלפי בשנת 1967, אבל את עבודת המחקר שלי עדיין לא סיימתי, ועד שסיימתי ופרסמתי את המחקר וקבלתי את הדוקטורט כבר הייתה שנת 1969. זאת הייתה גם השנה שהסכמתי להחליף עד סיום העונה את מאמן הכדורגל של אדלפי, שהיה גם ה-ATHLETIC DIRECTOR, והקבוצה החליטה 5 משחקים לפני סוף העונה TO QUIT ON HIM ולא להופיע למשחק הבא. הוא היה נוכל אמיתי, ויום אחד ניכנס בבהלה לאולם בו נתתי הרצאה בקינזיולוגיה, ביקש – כשהוא ממש רועד ומזיע – שאמהר למשרדו מיד בסיום ההרצאה.

לקצר סיפור ארוך, הסכמתי לקחת את הקבוצה רק ל-5 המשחקים האחרונים, והיום האחרון שלי כמאמן היה חמשת המשחקים האחרונים, ועוד עשר שנות אימון.

כבר בחמשת המשחקים האחרונים, כשבאחד מהם ניצחנו את המכללה מס' 2 ב-NCAA, החלטתי החלטה שנשארתי נאמן לה ב-31 שנות הוראה באוניברסיטה, משנת 1979 כפרופסור 'מלא' (FULL PROFESSOR): החלטתי שלפחות בשני קורסים – קינזיולוגיה ומבוא לביומכניקה ב-UNDERGRADUATE, ושני קורסים ב-GRADUATE LEVEL – ביומכניקה ו-RESEARCH METHODS (סטטיסטיקה בשיטות מחקר):

אני הולך להיות פרופסור-מרצה כפי שאני מאמן. הווה אומר? הווה אומר שבכמה מהקורסים 'הקשים' שלי אני עומד להיות מרצה של הכיתה כאילו הכיתה הייתה 'קבוצה', ולא קובץ של 30-35 סטודנטים יחידים.

כל הקורסים האלה דורשים ידע והבנה במתמטיקה – קלקולוס – טריגונומטריה, ועוד. רוב הסטודנטים לקחו קורסים למתמטיקה ופיזיקה בתיכון, אבל הספיק לי סמסטר אחד לדעת שעם ה-UNDEGRADUATEAS עלי להתחיל הכל מחדש, כאילו לא למדו את הקורסים שהם REQUIRED עבור הקורסים שלי. (כשלימדתי בדרום קרולינה זה היה אפילו הרבה יותר דרמטי, בעיקר עם סטודנטים שבאו מתיכונים מעיירות-שדה מהקאונטרי)

אמרתי לעצמי, "אוקיי. אני מתחיל ללמד כמו מאמן, ואומר לכיתה שלי שהיא 'קבוצה', ואנחנו עומדים לעבור את הקורס כ'קבוצה' ולא כ'יחידים'.

לא שמעתי על טקטיקה – או מתודיקה של הוראה כזאת ברמה אוניברסיטאית – לפני או אחרי.

הסיבה לטקטיקה שלי הייתה שישנם לי סטודנטים מכל מיני BACKGROUNDS מכאלה שלא ידעו או הבינו מה זה SINE או COSINE ועד כאלה שלקחו קורסים למכניקה וקלקולוס בתיכון. הסברתי שבבחינות חצי סמסטר וסיום סמסטר כל אחד לעצמו, אבל עד העבודות והבחינות אנחנו קבוצה כשכל אחד עוזר לשני כמה שאפשר. אמרתי לסטודנטים שלי שאני איתם – לא נגדם – ושכל הצלחה בבחינות היא גם אישית וגם קבוצתית כי אני לא רוצה אף "D" בכיתה. אפילו "C'S" אני מקווה שלא יהיו!!!

למעשה נקראתי בשנותי הראשונות לוועדה האקדמאית של סיאנט האוניברסיטה להסביר את האינפלציה בציונים שלי. נאלצתי להביא איתי את בחינות חצי הסמסטר וגמר הסמסטר, ופרופסורים בוועדה – כולל מדי פעם פרופסורים למתמטיקה ופיזיקה – נשארו פעורי פה כשראו את רמת השאלות ואת התשובות. היו סמסטרים כש-30 סטודנטים בביומכניקה או RESEARCH METHODS (שהוא למעשה קורס שני בסטטיסטיקה) סיימו כולם עם "A'S" ו-"B'S" כש-B- היה הציון הנמוך בכיתה.

הקורסים שלי בד"כ הם הפחות פופולריים, אבל לקורסים שלי נירשמו סטודנטים אפילו מפקולטות אחרות.

נבחרתי כמה פעמים ל'פרופסור הסמסטר' באוניברסיטה, וה-EVALUATIONS של הסטודנטים שלי (שנעשים בעילום שם וניתנים ע"י אחד מאנשי מחלקת הרקטור) היו תמיד גבוהים, כמעט ללא יוצא מין הכלל.

היי. אני לא בעל כריזמה מי-יודע-מה. אמנם הייתי קורץ לסטודנטיות שלי, ותמיד מצאתי הזדמנויות לדבר על סקס ובייסבול – אפילו בקורסים לסטטיסטיקה – ותמיד היו צחוקים בכיתה, אבל אני יודע ללא ספק שהסיבה העיקרית להצלחתי גם כפרופסור באוניברסיטה, וגם כמאמן הכדורגל, הייתה הגישה שלי גם כאן וגם שם: אנחנו עובדים כקבוצה אחת. אני אתכם., לא נגדכם. אני חלק מכם, ואני רוצה להצליח יחד אתכם.

זה עבד עבורי משך כל הקריירה שלי גם כפרופסור וגם כמאמן. אני לא בטוח שלכל מאמני ה-NBA ישנה את הגישה הזאת. הרבה מהם חושבים שהם מאמנים שחקנים מקצוענים שהם מולטי מיליונרים (ואם לא הם יהיו כאלה בקרוב) – שאינם זקוקים למוטיבציה, ליד מלטפת (שהיא גם מפקחת ודורשת!) – ולטלטול מדי פעם. להרבה מאמני NBA אין את האישיות, ואת ההבנה, שעם כל המיליונים שלהם יש להם עסק עם ילדים הזקוקים למשענת וגיבוי, אבל גם לאסמכתה, הוקרה, וכבוד.